פסק-דין בתיק ע"א 7034/99

השופטת א' חיות:

כללי

           מהו המועד שבו חב עובד במס בגין אופציות שהוקצו לו על-ידי מעבידו? האם המועד שבו מומשו, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, או המועד שבו הוקצו לעובד, כפי שטוען המערער? זו השאלה העומדת בפנינו בערעור זה. ראוי להקדים ולומר כי ביום 1.1.2003 נכנס לתוקפו תיקון מס' 132 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: תיקון 132 והפקודה, בהתאמה) המסדיר, בין היתר, את הסוגיה של מיסוי אופציות המוקצות לעובדים. במסגרת תיקון זה, באה על פתרונה, בהסדר סטאטוטורי, המחלוקת המשפטית העולה בערעור שבפנינו. ההכרעה במחלוקת שהונחה לפתחנו מתייחסת, אפוא, למצב החוקי ששרר טרם תיקון 132.

עיקר העובדות הצריכות לעניין

2.        בשנים 1992-1994 שימש המשיב כמנכ"ל חברת ההשקעות דוברת, שרם ושות' בע"מ (להלן: החברה). במהלך חודש אוקטובר 1993 הקצתה החברה למשיב 30,000 כתבי אופציה, ללא תמורה (להלן: ההקצאה). בגין הקצאה זו נזקפה למשיב הכנסה בסך 446,700 ש"ח, והמשיב דיווח עליה כהכנסה שנוכה לגביה מס במקור במסגרת דו"ח על הכנסותיו לשנת 1993. ביום 2.10.1994 פנה המשיב אל המערער בבקשה לתקן את דו"ח ההכנסות שהגיש ולהפחית מסך הכנסותיו לשנת 1993 את הסכום שנזקף לו כהכנסה בגין ההקצאה. במסגרת בקשה זו העלה המשיב את הטענה כי יש לחייבו במס בגין האופציות במועד מימושן (להלן: מועד המימוש) ולא במועד הקצאתן (להלן: מועד ההקצאה), וזאת בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. עוד ביקש המשיב, כי יוחזר לו סכום המס בסך 225,136 ש"ח, אותו שילם בגין חיובו במועד ההקצאה. בקשתו של המשיב נדחתה על ידי המערער, וכמוה נדחתה גם בקשה לפתיחת השומה שהגיש בעניין זה לנציבות מס הכנסה.

           ביום 25.3.1997, כשנתיים לאחר שנדחו בקשותיו, פנה המשיב בשנית לנציב מס הכנסה בבקשה לפתוח את שומתו. בבקשה החדשה שב המשיב וטען כי יש למסותו בגין האופציות שהוקצו לו רק במועד מימושן, והוסיף כי תימוכין לעמדתו ניתן למצוא בהלכת בית משפט זה אשר נפסקה ביום 4.12.96 בדנ"א 3962/93 מינץ נ' פקיד השומה למפעלים גדולים פ"ד נ(4) 817 (להלן: עניין מינץ). בעקבות הבקשה הנוספת, נערך למשיב שימוע בפני המערער, אך גם לאחר השימוע שב המערער ודחה את טענותיו של המשיב בעניין שומתו לשנת 1993.

3.        בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען המשיב כי מיסוי אופציה אשר הוקצתה לעובד במועד ההקצאה ולא במועד המימוש, מהווה מיסוי בגין הכנסה אשר לא באה לעולם. לגישתו של המשיב, המקור לחיוב במס בגין הקצאת אופציות לעובדים מצוי בסעיף 2(2) לפקודה, הקובע חבות במס על "השתכרות או ריווח מעבודה; כל טובת הנאה או קצובה שניתנו לעובד ממעבידו... והכל בין שניתנו בכסף ובין בשווה כסף...", ואילו מועד החיוב קבוע בסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה לפיו: "מימש אדם זכות שקיבל בעבר לרכישת נכס או שירות, ובעת המימוש היה הפרש בין המחיר המשתלם כרגיל בעד אותו נכס או שירות לבין המחיר ששילם אותו אדם... יראו את ההפרש... כהכנסת עבודה". בהסתמך על הוראת סעיף 3(ט)(1)(א) הנ"ל טען המשיב כי אירוע המס בגין אופציות לעובדים חל רק במועד מימוש האופציות, ותימוכין לגישתו מצא בהלכה אשר נקבעה בעניין מינץ, הקובעת כי תכליתו של סעיף 3(ט) היא כימות, הבהרה וסיווג של הכנסות החייבות במס לפי סעיף 2 לפקודה. המערער טען לעומת זאת, כי יש להבחין בין אופציות סחירות לאופציות בלתי סחירות לעניין מועד החיוב במס בגין הקצאת אופציות לעובדים. אשר לאופציות סחירות, טען המערער בפני בית משפט קמא (בשונה מן העמדה אותה הציג מאוחר יותר במסגרת הערעור שבכאן), כי מתקיימים שני אירועי מס: האחד בעת הקצאת האופציה, המעוגן בסעיף 2(2) לפקודה, והשני בעת מימוש האופציה, המעוגן בסעיף 3(ט) לפקודה. אשר לאופציות בלתי סחירות הסכים המערער (ועמדה זו לא השתנתה), כי מועד החיוב במס בגינן נדחה והוא חל במועד המימוש בלבד, בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. בהקשר זה העלה המשיב בפני בית-משפט קמא טענה נוספת לפיה חלה על האופציות שקיבל מגבלת עבירות, נוכח התחייבות שנטל על עצמו, לטענתו, כלפי בעלי השליטה בחברה שלא לסחור באופציות במשך שנה. לפיכך, כך הוסיף המשיב וטען, אין למסות אופציות אלה במועד הקצאתן אלא במועד מימושן גם לגישתו של המערער. המערער, מצדו, חלק על קיומה של מגבלת העבירות הנטענת, והדגיש כי הטענה בעניין זה הועלתה על-ידי המשיב לראשונה במסגרת הערעור בפני בית-המשפט המחוזי. מחלוקת זו שנתגלעה בין הצדדים בעניין מגבלת העבירות על האופציות שקיבל המשיב הינה מחלוקת עובדתית בעיקרה, והועמדה אף היא להכרעתו של בית-המשפט המחוזי. 

פסק דינו של בית-המשפט המחוזי

4.        בית-המשפט המחוזי אימץ את עמדתו של המשיב, וקבע כי מועד המיסוי בגין הקצאת אופציות לעובד, בין שהן סחירות ובין שאינן סחירות, הוא בעת מימושן של האופציות. לגישת בית משפט קמא, מיסויין של אופציות בהתאם לשוויין המוערך במועד ההקצאה, משמעו מיסוי הכנסה שלא הגיעה לידיו של הנישום, וייתכן שכלל לא תצמח לו. עוד ציין בית משפט קמא, כי יש קושי בהערכת שווי ההטבה הניתנת לעובד במועד הקצאת האופציות לידיו, במיוחד כאשר המדובר באופציות אשר עד לפקיעתן לא נסחרו כלל בשוק ההון. בית משפט קמא הוסיף וציין בהקשר זה, כי תכליתו של סעיף 3(ט) לפקודה הינה קביעת הסדר נוסף, הדוחה את מועד החיוב במס בכל הנוגע לטובות הנאה המנויות בסעיף 2(2) לפקודה, באותם מקרים שבהם מתעורר קושי אומדני בעת קבלתן. דחיית מועד החיוב במקרים אלו, עולה, לגישת בית משפט קמא, בקנה אחד עם "עקרון המימוש", לפיו יש לדחות את מועד החיוב במס למועד מימוש הרווח על ידי הנישום. זאת כדי להימנע מהטלת מס מקום שבו מתעורר קושי בהערכת שווי ההטבה, וקיים חוסר וודאות בכל הנוגע להיקף הרווח שיצמח לנישום, או מקום שבו הטלת המס במועד מוקדם יותר תיצור קשיי נזילות אצל הנישום, אשר יידרש לשלם מס בטרם מימש את רווחיו. נוכח גישתו זו, דחה בית משפט קמא את עמדת המערער, לפיה יש לראות בסעיף 3(ט) מקור לחיוב עצמאי בגין אירוע מס שני הכרוך בהקצאת אופציות סחירות לעובד, שהינו בעת מימושן, וכן דחה את ההבחנה שבין אופציות סחירות לאלו שאינן סחירות. בית המשפט ציין בהקשר זה כי ההבחנות שערך המערער אינן עולות מלשונו של סעיף 3(ט) וסותרות את תכליתו כפי שנקבעה בעניין מינץ. משמעותה המעשית של המסקנה אליה הגיע בית משפט קמא הייתה הפטרתו של המשיב מתשלום מס בגין האופציות שקיבל וזאת נוכח המשבר שהתרחש בשוק ההון במחצית השנייה של שנת 1994, אשר גרם לירידת ערכן של האופציות שהוקצו למשיב עד כי בחר שלא לממשן ואלה פקעו באוקטובר 1998.

           נוכח התוצאה שאליה הגיע בית משפט קמא, ולפיה מועד החיוב במס בגין האופציות חל בעת מימושן, בין אם הן סחירות ובין אם הן בלתי-סחירות או חסומות למסחר בעת הקצאתן, לא נזקק בית המשפט להכריע במחלוקת העובדתית שהתעוררה בין הצדדים באשר למגבלת העבירות שהוטלה על האופציות, לטענת המשיב.

           פסק דינו זה של בית משפט קמא הוא נשוא הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים בערעור

5.        בערעורו מציג המערער, כאמור, עמדה שונה מזו שהוצגה על ידו בבית משפט קמא, באשר למועד החיוב במס בגין אופציות לעובדים. טענת המערער כיום הינה כי קיים מקור אחד לחיוב במס על אופציות והוא סעיף 2(2) לפקודה, בהיותן תמורה לעובד עבור עבודתו. ככאלה, מהוות אופציות 'טובת הנאה בשווה כסף', שיש למסותה כהכנסה מעבודה. המערער אינו טוען עוד, כפי שטען בבית משפט קמא, כי סעיף 3(ט) לפקודה מטיל חיוב נוסף במס בגין מימושן של האופציות, כהכנסה פירותית. במילים אחרות: המערער אינו טוען עוד כי בעניין אופציות לעובדים מתרחשים שני אירועי מס נפרדים ומצטברים, האחד במועד ההקצאה, והשני במועד המימוש. המערער מוסיף ומדגיש בטיעוניו כי לגישתו מועד החיוב במס בגין הקצאת אופציות צריך לחול, דרך כלל, בעת ההקצאה, וזאת נוכח העובדה כי הכנסתו של העובד נקבעת בשומה על בסיס מזומנים. עם זאת מציין המערער כי גם לשיטתו יכול ומועד החיוב במס על אופציות שהוקצו לעובד יידחה למועד המימוש בהתאם לסעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה, במקרים בהם מתעורר קושי בכימות שוויה של טובת ההנאה במועד ההקצאה (כך למשל בהקצאת אופציות בלתי סחירות לרכישת מניות שאינן סחירות), או כאשר טובת ההנאה המגולמת באופציות המוקצות איננה מהווה 'שווה כסף' במועד ההקצאה (כך למשל בהקצאת אופציות שבצידן 'חסימה' המונעת מהעובד לממש את טובת ההנאה במועד ההקצאה). בענייננו, כך מוסיף המערער וטוען, מדובר בהקצאת אופציות סחירות שהן בבחינת נכס "עובר לסוחר" ועל כן, אין כל קושי להעריך את שוויין במועד ההקצאה. עוד טוען המערער כי לא הוצגה על ידי המשיב כל ראיה התומכת בטענתו כי היה מנוע מלממש את האופציות כבר במועד ההקצאה. לפיכך, סבור המערער כי שגה בית משפט קמא בהסתמכו במקרה הנדון על הוראת סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה, ובקובעו כי יש לדחות את מועד החיוב במס בגין הקצאת האופציות למשיב, כך שיחול במועד המימוש.

           המערער מוסיף וטוען כי קביעותיו של בית משפט קמא יוצרות אפליה בין נישומים המקבלים את שכר עבודתם במזומן לבין אלו המקבלים את שכרם בשווה כסף, ועוד הוא טוען כי יש בקביעות אלה כדי לפגוע במרבית העובדים, שכן דחיית מועד החיוב במס בגין אופציות שהוקצו להם תגדיל את סכום המס שבו יחויבו. לפיכך, טוען המערער, יש להעדיף את הפרשנות על פיה מוטל החיוב במס במועד ההקצאה, פרשנות אשר תיטיב עם מרבית הנישומים ותמנע אפליה ביניהם. לבסוף טוען המערער כי שגה בית משפט קמא בהחילו במקרה שלפנינו את "עקרון המימוש", וכן הוא טוען כי מסקנותיו של בית משפט קמא, אינן מתיישבות עם ההסדר הקבוע בסעיף 102 לפקודה, לפיו התנאי המרכזי לדחיית מועד החיוב במס החל על הקצאת אופציות לעובדים הינו הפקדת האופציות בידי נאמן, והן אף מייתרות אותו במידה רבה.

6.        המשיב מצידו סומך ידיו על פסק דינו של בית משפט קמא, והוא שב וטוען כי מועד החיוב במס בגין הקצאת אופציות לעובדים נדחה למועד המימוש, בהתאם להוראת סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. המשיב מוסיף וטוען כי גישת המערער לוקה באי בהירות בכל הנוגע לסוג המקרים המצדיק את דחיית מועד החיוב במס על פי סעיף 3(ט)(1)(א) לפקודה. עוד טוען המשיב, כי גם כאשר מדובר בהקצאה של אופציות סחירות, מתעוררים קשיים בהערכת שווי ההטבה במועד ההקצאה, ונוצרים קשיי מימון מבחינת הנישום, המצדיקים את דחיית מועד החיוב למועד המימוש. המשיב מדגיש בהקשר זה כי חיוב במס במועד ההקצאה ייאלץ את העובדים לממש לפחות חלק מן האופציות עם הקצאתן על מנת לממן את תשלום המס, ובכך תסוכל התכלית העומדת ביסוד הקצאת אופציות לעובדים והיא - הידוק וביסוס הקשר שבין העובד לחברה המעסיקה לאורך זמן. אשר להוראת סעיף 102 לפקודה טוען המשיב כי בניגוד לעמדת המערער, מדובר בשני מסלולי מיסוי שונים ועל כן אין בקביעותיו של בית משפט קמא כדי לייתר את המסלול הקבוע בסעיף 102. לבסוף חוזר המשיב וטוען כי האופציות אשר הוקצו לו היו חסומות מכוח ההתחייבות שנתן לבעלי השליטה בחברה שלא למוכרן בתוך שנה מיום הקצאתן. על כן, לטענתו, יש למסותן במועד המימוש, גם על פי גישת המערער. 

דיון

7.        הענקת אופציות לעובדים כחלק מתנאי השכר היא תופעה שצברה תאוצה בעולם כולו, וגם בישראל (אם כי באיחור מה), על רקע "מהפכת הבינה" והתפתחות תעשיות טכנולוגיות מתקדמות, כאחד האמצעים לטיפוח עובדים בעלי יכולת שהחברה-המעסיקה מעוניינת להדק עמם את יחסי העבודה ולשתפם בהצלחת המפעל ובהישגים המסחריים שלו. יחד עם זאת, הסוגיה של מיסוי אופציות לעובדים לא זכתה בישראל להסדר סטאטוטורי ממצה עד לשנת 2003 בה נתקבל תיקון 132 (ראו: ש' לביא אופציות לעובדים (תשס"א), כט ואילך (להלן: לביא, אופציות)). הערעור שבפנינו נוגע, כאמור, למחלוקת שנפלה בין הצדדים באשר למועד החיוב במס בגין אופציות שהוקצו למשיב כעובד, על פי המצב החוקי טרם תיקון 132. מחלוקת זו מעוררת שאלות נכבדות באשר לפירושן של הוראות הפקודה הרלוונטיות ובכללן: הוראת סעיף 2(2), הוראת סעיף 3(ט) והוראת סעיף 102 לפקודה, וכן באשר ליחסי הגומלין שביניהן, ככל שהדבר נוגע למיסוי טובת הנאה מסוג אופציות לעובדים. בשאלות פרשניות אלה אדון להלן.

המסגרת הנורמטיבית

8.        סעיף 2 לפקודה מונה את מקורות ההכנסה השונים המקימים חבות במס, ובכללם הכנסה מעבודה, אליה מתייחס סעיף 2(2). וכך קובע סעיף 2(2):